נולד ב17.12.2003- בן לרענן ומרים, האח הצעיר של גל ועמית.
עידו היה ילד חייכן, מנומס וחברותי, ספורטאי מצטיין.
מילדותו אהב חיות ואימץ את הכלב מסי, שגדל איתו במשך 12 שנים. אהבה נוספת של עידו הייתה תנועת הצופים שבה כחניך היה מבלה ויוצא לטיולים לצד חבריו. בכיתה ט' הצטרף עידו לתיכון בליך. במקביל יצא לקורס הדרכה בצופים, בשבט "רעים" והפך להיות מדריך אהוב על חניכיו מכיתות ה' ו-ו'. הוא אהב את העבודה עם הילדים, ראה בהכוונתם מגיל צעיר ערך עליון. בתנועה מימש את ההתנדבות ואת הנתינה העצומה שהיו טבועים בו.

כשהגיע לכיתה יב' עידו שיתף אותנו כי הוא מתכוון להתגייס לצבא ליחידה קרבית – החלטה בה תמכנו למרות דאגתנו. לאחר שעבר את המיונים בהצלחה הוא בחר בגולני. עידו היה מאוד גאה לשרת בגולני! הייתה זאת מבחינתו הגשמת חלום. במהלך הכשרתו כלוחם הוצע לו לצאת לקורס חובשים והוא נענה לאתגר ויצא לקורס בשמחה! אחרי השלמת הקורס, עידו חזר להמשך ההכשרה במחלקת המרגמות של הפלוגה המסייעת בגדוד ,13 גולני. עידו שירת בצבא במשך שנה וארבעה חודשים והרגיש תחושת שליחות ומימוש בשירותו.

בבוקר שבת ה7- באוקטובר עידו ומחלקתו היו במוצב פגה, הצמוד לגבול עם רצועת עזה. כאשר החלו הפגזות על המוצב, עידו התקשר להוריו וסיפר על המטח הכבד. לאחר מספר דקות שלח הודעה בה כתב "תודה על הכל, אוהב אתכם". מייד התקשרנו ועוד הספקנו להחליף איתו כמה מילים, ואז אמר עידו שהוא נפצע ברגלו והשיחה הסתיימה. מאז נותק הקשר עם עידו ובמשך ארבעה ימים נותרה המשפחה בחוסר וודאות, עד שנודע כי נפל בקרב. סיפור הגבורה של עידו התברר רק לאחר מכן, כאשר מפקדיו וחבריו למחלקה סיפרו את אשר ארע כאשר המוני מחבלי חמאס תקפו בהפתעה את מוצב פגה, בו שהו באותו זמן חיילים מעטים, טיפל עידו באומץ בפצועים תוך כדי לחימה. זאת למרות שהיה פצוע ברגלו, לאחר שעשה לעצמו חוסם עורקים. עידו נהרג בזמן שטיפל בחברו למחלקה הפצוע, ונורה בצווארו. בזמן השבעה הגיעו אל בית המשפחה מאות מבקרים שסיפרו על מעשי חברות ונתינה של עידו. הם סיפרו למשל כי כשהיה חוזר מהצבא לחופשות סוף שבוע, היה עידו פושט את המדים ויוצא כדי לפגוש ולדבר עם ילד מהשכונה שהינו בעל צרכים מיוחדים. מקדיש לו את מלוא תשומת הלב. החברים עטפו אותנו וסיפרו לנו על טוב הלב של עידו ושמחת החיים שלו. איך בכל וויכוח דאג להשכין שלום, דאג ליזום טיולים ופינק את החברים בקוקטיילים וארוחות גורמה. עשרות תמונות וסרטונים מזכירות לנו גם היום את החיוך, השובבות, השירים האהובים עליו, האוכל, הבילויים, הצחוקים והריקודים שאפיינו אותו. הוא חסר לנו כל כך ונצור בלבנו לעד.